סרה דה בודוקנה: רמת הגיר שמסבירה את בוניטו

כל מה שמושך מבקרים לבוניטו, מהנהרות השקופים ועד המערות והמפלים, קיים בזכות סרה דה בודוקנה. הבנה של מה שהיא עוזרת להבין למה המים כפי שהם, למה הטיולים מוסדרים כפי שהם ולמה גשם כבד משנה את המסלול. העמוד הזה הוא הסיכום; ההצגה הכללית של העיר נמצאת בעל בוניטו.

מהו הרכס

סרה דה בודוקנה היא רמה מוארכת בכיוון צפון-דרום, בדרום-מערב מאטו גרוסו דו סול, בין מישור הפנטנל, במערב ובצפון, לבין האדמות הנמוכות יותר לכיוון פרגוואי, בדרום. זו לא שרשרת של הרים גבוהים: זה גוש מוגבה, עם שוליים תלולים, כמה מאות מטרים מעל המישורים מסביב. השם שלה מגיע מהעירייה בודוקנה, מצפון לבוניטו.

הרכס משתרע על ארבע עיריות: בוניטו, בודוקנה, ז’רדים ופורטו מורטיניו (Porto Murtinho). בוניטו היא מרכז התיירות; לבודוקנה ולז’רדים יש אטרקציות שנמכרות דרך הסוכנויות של בוניטו, כמו בוקה דה אונסה וריו דה פראטה; פורטו מורטיניו נמצאת בקצה הדרומי, על גדת נהר פרגוואי, ויש לה קשר מועט למעגל התיירות של בוניטו.

הפארק הלאומי סרה דה בודוקנה

הפארק הלאומי סרה דה בודוקנה הוקם בצו פדרלי ב-2000, עם כ-76 אלף הקטאר, שמחולקים לשני גושים, אחד בצפון ואחד בדרום. הוא מנוהל על ידי ICMBio (המכון הפדרלי לשמירת המגוון הביולוגי). מטרתו להגן על רמת הגיר, על המעיינות שמזינים את נהרות האזור ועל שרידי היער והסראדו שמכסים את הרכס, עם בעלי חיים שכוללים יגואר, טפיר ותוכי ארה.

למבקר, הנקודה החשובה היא זו: רוב האטרקציות של בוניטו לא נמצאות בתוך הפארק. הן נמצאות בנכסים פרטיים, באותו רכס ובאותם אגני ניקוז, אבל מחוץ לגבולות השטח המוגן. הביקור הציבורי בפארק מוגבל ותלוי באישור של הגוף המנהל. מה שמבקרים בבוניטו הן חוות שמפעילות תיירות ברישיון משלהן, בתוך שיטת השובר היחיד.

הגיאולוגיה: למה הגיר חשוב

הרכס עשוי, ברובו, מסלעי גיר עתיקים מאוד, שנוצרו ממשקעים ימיים לפני מאות מיליוני שנים, כשהאזור היה מכוסה ים רדוד. גיר הוא סידן פחמתי, ומי הגשמים, שהם מעט חומציים, ממיסים אותו לאט. התהליך הזה, שנקרא קרסטיפיקציה, יוצר את מה שרואים בבוניטו:

• מעיינות של מים נקיים. הגשם מחלחל לסדקים בסלע, עובר מתחת לאדמה ויוצא במעיינות כבר מסונן, בלי הבוץ שמעכיר נהרות באזורים אחרים.
• נהרות שקופים. המים יוצאים עמוסים בסידן פחמתי. המינרל הזה גורם לחלקיקים המרחפים להתגבש ולשקוע, ויוצר באפיק שכבה שתופסת את המשקעים. עם מעט חומר מרחף, הנראות מגיעה לעשרות מטרים. זו גם הסיבה שאסור לדרוך על הקרקעית או להשתמש בקרם הגנה במים: הראשון מעלה משקעים, השני מפריע לתהליך.
• מערות ואגמים תת-קרקעיים. ההמסה פותחת מחילות בסלע. במקום שבו מחילה חוצה את מי התהום, נוצר אגם, כמו זה של מערת האגם הכחול וזה של תהום אנומס. ראו מערות בבוניטו.
• בולענים. כשתקרה של חלל קורסת, נפתח מכתש. בוראקו דאס אראראס ולגואה מיסטריוזה הם בולענים, אחד יבש ואחד מוצף.
• טוף גירני ומפלים. במקום שבו המים מאבדים פחמן דו-חמצני, הסידן הפחמתי שוקע ויוצר מחסומים של סלע נקבובי, הטוף. הם יוצרים מדרגות וסכרים טבעיים, שהם המפלים והבריכות המדורגות של האזור, כמו אלה של בוקה דה אונסה ושל אסטנסיה מימוסה. ראו מפלים בבוניטו.

הקשר לנהרות

הנהרות של בוניטו, כמו פורמוסו, סוקורי, פראטה ופשה, נובעים ברכס או למרגלותיו וזורמים לאגן של נהר מירנדה, שבתורו נשפך לנהר פרגוואי, בפנטנל. אלה נהרות מעיין, שמוזנים מאקוויפר הגיר, ולכן שומרים על ספיקה וטמפרטורה יציבות יחסית לאורך השנה.

האיזון שביר. גשם כבד מביא שטף מהגדות ומעכיר את המים לשעות או לימים; בירוא של הגדות ושל אזורי ההחדרה של האקוויפר מביא משקעים באופן קבוע. לכן צמחיית הגדות, מגבלת המבקרים בכל אטרקציה והכללים בתוך המים הם לא פורמליות: הם מה ששומר על השקיפות שמחזיקה את התיירות. הפרטים על איך זה מאורגן נמצאים בההיסטוריה של בוניטו.

איך הרכס מופיע במסלול

למבקר, הרכס מתורגם לכיוונים ולמרחקים: מערות במערב, מפלים בצפון, ריו דה פראטה בדרום. המפה של בוניטו מארגנת את הטיולים לפי רבע. והוא מתורגם לכללים: מדריך חובה, קבוצות קטנות, בלי קרם הגנה במים, בלי לדרוך על הקרקעית. כל זה נובע מאותו סלע.