ההיסטוריה של בוניטו: מחוות בקר לתיירות אקולוגית

להיסטוריה של בוניטו יש שני פרקים ארוכים ואחד קצר. שני הארוכים הם ההתיישבות הילידית ומאה שנה של חוות בקר; הקצר, וזה שמעניין את התייר, מתחיל בסוף שנות ה-80, כשהעיר גילתה שהנהרות והמערות שלה שווים יותר כאטרקציה מאשר כמרעה. המאמר הזה הולך לפי הסדר הזה, ומסמן מה רישום מבוסס ומה מסורת מקומית. ההקשר הנוכחי של העיר נמצא בעל בוניטו.

לפני החוות

אזור סרה דה בודוקנה היה טריטוריה של עמים ילידיים לפני הגעת בעלי החוות, ובני הטרנה (Terena) והקדיווו (Kadiwéu) נמצאים בדרום-מערב מאטו גרוסו דו סול עד היום, בשטחים סמוכים לעירייה. את מערת האגם הכחול, האטרקציה המוכרת ביותר של בוניטו, הראה לראשונה ללא-ילידים אדם מבני הטרנה בשנות ה-20 של המאה ה-20, לפי הרישומים המקומיים המצוטטים ביותר.

מלחמת פרגוואי, בין 1864 ל-1870, עברה באזור. “הנסיגה מלגונה” (Retirada da Laguna), אירוע שבו טור ברזילאי נסוג דרך שטחים של דרום מאטו גרוסו דו סול של היום, נזכרת בשמות של עיריות שכנות, כמו גיה לופס דה לגונה. אחרי המלחמה, הממשל הקיסרי עודד התיישבות בגבול, וחוות הבקר התפשטו.

החוות והיישוב

לפי רישומים מקומיים, היישוב שממנו צמחה בוניטו נוצר מחוות רינקאו בוניטו, במחצית השנייה של המאה ה-19, וירש ממנה את השם. במשך עשרות שנים, הכלכלה הייתה גידול בקר אקסטנסיבי: בקר שגודל חופשי בחוות גדולות, בלי גדר, והובל בשיירות עד השווקים. הנהרות השקופים היו מקום השקיה לבקר ומקום לרחצה של יום ראשון, לא לתיירות.

בתחילת המאה ה-20, השטח היה מחוז של עירייה שכנה. העצמאות הגיעה ב-1948, בחוק מדינתי, כשלבוניטו הייתה עירייה משלה. בעשורים שאחר כך, העיר גדלה לאט, כמו רוב פנים מאטו גרוסו דו סול, עם גידול הבקר כבסיס והחקלאות במקום השני.

מערת האגם הכחול ושמירת המורשת

מערת האגם הכחול הייתה האטרקציה הראשונה של בוניטו שזכתה להכרה מחוץ לאזור. היא הוכרזה כאתר מורשת טבע על ידי הממשל הפדרלי בשנות ה-70, לפני שהייתה תיירות מאורגנת. ב-1992, משלחת צרפתית-ברזילאית צללה באגם המערה ומצאה מאובנים של בעלי חיים מתקופת הקרח, כמו העצלן הענק והנמר בעל שיני החרב, מה שנתן למערה חשיבות מדעית וחשיפה בתקשורת.

המערה עזרה לקבע את הרעיון שלאזור יש משהו נדיר להראות. אבל התיירות, עד אז, הייתה קטנה: מבקרים מקמפו גרנדה ומערים שכנות, בסופי שבוע ובחגים.

המפנה לתיירות אקולוגית

השינוי קרה בין סוף שנות ה-80 לשנות ה-90. שלושה דברים התחברו:

1. כתבות בטלוויזיה ובמגזינים בתפוצה ארצית הראו את הנהרות השקופים לקהל שלא ידע שהם קיימים. התמונה של ציפה בנהר עם דגים שנראים ממטרים הפכה לסמל של היעד.
2. חוות פתחו קטעי נהר, מפלים ומערות לביקורים, תמורת כרטיס. רבות מהאטרקציות של היום הן נכסים שממשיכים לגדל בקר בשאר השטח. זה נתן לתיירות של בוניטו מאפיין שנשמר: האטרקציות פרטיות, עם מתקנים משלהן, ולא פארקים ציבוריים.
3. העיר קבעה כללים מוקדם. כבר בשנות ה-90, הרשויות, הסוכנויות והאטרקציות ארגנו את השיטה שבה כל טיול נמכר דרך סוכנות מורשית, עם מגבלת מבקרים ליום ומדריך חובה. זה השובר היחיד, שעוגן מאוחר יותר בחוק עירוני ונשמר עד היום.

הנקודה השלישית היא מה שמבדיל את בוניטו מיעדי טבע אחרים בברזיל. כשהגבילה את הביקורים לפני שהנפח גדל, העיר נמנעה ממעגל ההרס שנראה במקומות אחרים, והפכה את הרגולציה עצמה לנימוק מכירה: נהרות שנשארים שקופים כי מעט אנשים נכנסים אליהם ביום.

התבססות

בשנות ה-2000 וה-2010, בוניטו ביססה את מעמדה. פארק לאומי הוקם בסרה דה בודוקנה ב-2000, ומגן על חלק מהרמה שמזינה את הנהרות (ראו סרה דה בודוקנה). פסטיבל חורף, עם מוזיקה ותרבות, נכנס ללוח השנה בסוף שנות ה-90 וחוזר מדי שנה. העיר קיבלה כמה פעמים פרסים כיעד התיירות האקולוגית הטוב ביותר בברזיל, שהעניקו פרסומי תיירות, והכרה בינלאומית בתיירות אחראית.

רשת הסוכנויות, בתי ההארחה והמסעדות גדלה, שדה התעופה האזורי התחיל לקבל טיסות סדירות בחלק מהתקופות, ומספר המבקרים בשנה עבר בהרבה את האוכלוסייה. באותו זמן, המבנה הבסיסי של המודל (אטרקציות פרטיות, סוכנות חובה, כושר נשיאה לכל אטרקציה) לא השתנה.

מה ההיסטוריה הזו מסבירה

למבקר, ההיסטוריה של בוניטו עונה על שאלות מעשיות:

• למה צריך סוכנות לכל דבר. כי השיטה נוצרה כך בשנות ה-90 והחוק שומר עליה.
• למה האטרקציות נמצאות בחוות ויש להן מסעדה משלהן. כי הן נכסים פרטיים שפתחו חלק מהשטח לתיירות.
• למה הטיולים מתמלאים. כי לכל אחד יש מגבלת מבקרים יומית שנקבעה כדי לשמור על הנהר או המערה.
• למה העיר קטנה ביחס לכמות התיירים. כי היא גדלה ככפר של חוות והתיירות הגיעה אחר כך.

המפה של האזור והכיוונים של הטיולים נמצאים במפת בוניטו.